נגיף הקורונה: לומדים כיצד לרקוד

Gabriel Rymbergנגיף הקורונהLeave a Comment

חלק א׳: כיתת אומן בריקוד, או מה נוכל ללמוד ממדינות ברחבי העולם

תומס פּוּאֵיוֹ
20 באפריל (פורסם במקור ב-Medium)

תרגום: צוות קיו-לינגואה

ריקוד אינו אלא גילוי, גילוי, גילוי. – מרת׳ה גרהם

ניתן למצוא תרגום ל-12 שפות בתחתית המאמר.
החלק הבא נמצא: נגיף הקורונה: צעדי הריקוד הבסיסיים שכולם יכולים לאמץ.

לפני חודש השמענו צפירת אזעקה במאמר נגיף הקורונה: מדוע חייבים לפעול עכשיו. לאחר מכן, הפצרנו בארצות לקנות לנו זמן במאמר נגיף הקורונה: הפטיש והריקוד ובחנו לעומק את המצב בארה״ב במאמר נגיף הקורונה: מתוך רבים, אחד. אסופת המאמרים הזו קיבלה יותר מ-60 מיליון צפיות ותורגמה ליותר מ-40 שפות.

מאז, מספר המקרים המאומתים של נגיף הקורונה גדל פי 20, מ-125,000 ליותר מ-2.5 מיליארד. מיליארדי אנשים ברחבים העולם מצויים תחת ה״פטיש״: ממשלותיהם הפעילו אמצעי ריחוק חברתי מסיביים על מנת לדכא את התפשטות הנגיף.

רבים פעלו נכון: ״הפָּטִיש״ היווה את ההחלטה הנכונה. הוא קנה לנו זמן כדי להפחית את שיעור המגפה ולהחליט מה לעשות בשלב הבא, שלב ה״ריקוד״, שבו מקלים בזהירות את אמצעי הריחוק החברתי החמורים כדי להימנע מהתפרצות שנייה. יחד עם זאת, ״הפטיש״ הוא גזרה קשה. מיליונים אבדו את מקום עבודתם, ההכנסות, החסכונות, העסקים והחופש שלהם. העולם משווע לתשובות: מתי זה ייגמר? מתי יחולו הקלות באמצעים האלה ונחזור לשגרה החדשה? מה יידרש לשם כך? כיצד ייראו החיים?

מתי נוכל כבר לרקוד?

במאמר הזה נסביר מתי וכיצד נרקוד. באופן ספציפי, נגלה:

  1. מה ניתן ללמוד מההתנסויות של מדינות ברחבי העולם?
  2. מהם האמצעים אותם נדרש ליישם בזמן הריקוד, כדי שנוכל לחזור לשגרה חדשה? מה יהיה המחיר?
  3. כיצד נוכל ליישם כל אלה במציאות?

זה מה שנלמד:

״הפטיש״ קנה לנו זמן. חייהם של מיליונים ניצלו.
כעת אנו יודעים מה נדרש לעשות כדי לרקוד.
מדינות רבות הראו לנו את הדרך.
נוכל ללמוד מהצלחותיהן וכשלונותיהן.
למעשה, מחיר הריקוד הוא פעוט יחסית.
ככל הנראה לא נדרש להמשיך ולסגור את העסקים ובתי הספר.
אבל כן נהיה חייבים לדעת בדיוק מהם האמצעים בהם יש לנקוט, מכיוון שעלינו להתכונן לכך כבר עכשיו.
ממשלות ישחקו תפקיד נכבד בכך.
רבות מהן לא עדיין עשו את מה שנדרש מהן.
הן משתוקקות לחזור לשגרה, וממהרות לעשות כן לפי שבצעו את ההכנות.
רבות תעבורנה התפרצות שניה.
אם נעשה את זה נכון, נוכל לשוב לשגרה החדשה תוך מספר שבועות.
חיינו ישתנה למשך שנה ומשהו, אך יהיו אלה שינויים סבירים.
וכך נוכל להימנע הן ממקרי מוות רבים והן מקריסה כלכלית.

המאמר הזה התארך לכדי ספרון, ולכן במקום לפרסם אותו במלואו, נחלק אותו למנות יומיות. כדי לא לפספס את הפרסומים, ניתן להרשם לניוזלטר. אנחנו מפרסמים היום את חלק א׳ של המאמר: לומדים לרקוד. הנה חלק ב׳.

בואו נתחיל.

1. מצב העולם

מספר המקרים ברחבי העולם ממשיך לגדול.

יחד עם זאת, הצמיחה מאפילה על עובדה מאוד חיובית: המצב משתפר.

מספר מדינות עדיין מצויות בעיצומו של המשבר. אלה שמיהרו לנקוט בצעדים ההכרחיים הצילו מיליונים ממוות.

הגרף הזה מציג מדינה בכל שורה. לכל מדינה, הימים האדומים מעידים על מספר המקרים היומי שמתקרב למקסימום המקרים היומי. המדינות שצבועות יותר באדום עד לקצה הימני עדיין נמצאות במצב עם הגרוע ביותר בשל מספר המקרים היומי הרשמי שהם מודדות, ואילו המדינות שצבועות יותר בצהוב או בירוק הותירו את הגרוע ביותר מאחוריהן. הפורמט משתנה משורה לשורה, כך שכל שורה מציגה את מלוא הסקלה מירוק לאדום. אני מציג את מספר המקרים ולא ביחס לאוכלוסיה (במילים אחרות, לא ״מקרים לנפש״), מכיוון שאינני שופט את התגובה של המדינה אלא מתכוון להציג האם חלה בה התפרצות והאם זו נמצאת בשליטה. עובדה זו הינה בלתי תלויה באוכלוסיה של המדינה. בחרתי במדינות ולא באזורים או בערים, משום שאלה משקפות את הרמה הפוליטית בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על ניהול המשבר. אני לא מראה את השינוי היומי באחוזים משום שנתון זה מוטה לכיוון שיעורי הצמיחה בהתחלה. נדרש לשים לב לעובדה שמדובר במקרים רשמיים: במילים אחרות, מדינות שהעלו לאחרונה את כמות הבדיקות יציגו עליה במספר המקרים. זה לא בהכרח מעיד על התפרצות, אלא על הדיווח. אני עדיין סבור שגרף זה רלוונטי, משום שמספר המקרים האמיתי הינו נתון בלתי ידוע, מספר המקרים הרשמי הינו נתון שמפורסם על ידי מדינות רבות ועדיין אין נתונים מדוייקים מספיק על כמות הבדיקות היומיות בכל מדינה. מדינות מסוימות עשויות להראות טוב על הגרף רק משום שאינן מבצעות בדיקות רבות בזמן האחרון.

תוך התבוננות בגרף, השאלה הראשונה שעולה היא: מהן בדיוק עשו? מה ניתן ללמוד מהתנסותן של המדינות השונות, הן מאלה שהתגברו על המשבר והן מאלה שהצליחו להימנע ממנו כליל?

לשם כך, אנחנו צריכים לראות באיזה שלב של ״הפטיש״ וה״ריקוד״ נמצאת כל מדינה.

לינקים: סמלי הדגלים מאתר Vathanx, נתונים: NPIs from Johns Hopkins via epidemicforecasting.org ו- NPIs from ACAPS

כ-60% מאוכלוסיית העולם חיה במדינות תחת ה״פטיש״. מיליארדי אנשים אבדו את חופש התנועה שלהם ואת פרנסתם. הם חייבים לחזור לחיים, אך פוחדים או אינם יכולים לעשות כן.

לכן, מדינות רבות שנמצאות בשלב ״הפטיש״ מתכננות להתחיל לפתוח את הכלכלה לאט לאט. כמה מהן שבו לפתוח את בתי הספר, אחרות את החנויות. אך רבות מהן עדיין לא עשו כן.

איך יכולות מדינות שנמצאות עמוק בשלב ״הפטיש״ להבין כיצד ייראה בעתיד שלב הריקוד? כיצד יכולות הן לגבש תוכנית שגם תקטין את מספר החולים והמתים וגם תאפשר לאוכלוסייה בכללותה להרגיש בטוחה שלא תחול התפרצות שניה שתשוב להרוס את חייה?

פשוט באמצעות מכונת זמן.

קוראים לה – האינטרנט.

והעתיד נקרא טייוואן, הונג קונג, סין ודרום קוריאה.

2. כיתת אומן בריקוד: מסע לעתיד

אנחנו נמצאים במנהרה ארוכה וחשוכה, ויש אור בקצה. זה ברור, משום שמדינות אחרות כבר יצאו אל האור.

אם נרצה לדעת מה קורה לאחר שלב ״הפטיש״, היעד הראשון המסע הינו המדינה הראשונה שהותירה אותו מאחור. הבה נתעלם מאיסור המסע ונבקר לנו בסין.

הריקוד של סין לאחר שלב ״הפטיש״

המאמר שמתאר את סין נמצא כאן. סדר האירועים נמצא כאן.

סין ירדה משיא של כ-6,000 מקרים חדשים ליום לפחות מ-60. מדובר בבערך פי 2,000 פחות מקרים לנפש ביחס לארה״ב. ההישג הזה דרש את ״הפטיש״ הכבד ביותר שראה העולם מעודו. הבחור הזה מעיד בקצרה איך זה נראה. קיצורו של דבר: הכל היה סגור, כולם היו בבית, כל הזמן, במשך שבועות ובכל מקום.

איך נראים החיים כעת? פיד הטוויטר הבא מציג מונות מבייג׳ין מה-10 באפריל.

אנשים שוב צועדים ברחובות – עוטים מסיכות. רוב החברות, תחנות התחבורה הציבורית והעסקים מציבים נקודות בדיקה לחום ולהצגת סיווד הבריאות של האנשים.

את הסיווג נותנת הממשלה. סיווג ירוק מאפשר תנועה חופשית בכל מקום, אך סיווג צהוב או אדום דורש סגר-עצמי או בידוד ונמנעת ממנו הכניסה למרבית המבנים.

הממשלה ככל הנראה אוספת את הנתונים מכל האפליקציות הללו באופן מרוכז (על בסיס אזורי או מרכזי) וכך יודעים בדיוק היכן כל אדם היה וניתן לעקוב אחר כל מי שבפוטנציאל נבדק מאדם חולה.

התנועה עדיין יחסית מוגבלת, אך ניתן לנוע. שוב, יש הרבה מאוד בדיקות ועובדים מתמשים בצידו הגנה אישי (PPE) הכולל הרבה מעבר למסיכה.

בתי הספר עדיין סגורים, אך כמה מהם ייפתחו עד לסוף החודש.

המדינות והאזורים האחרים הרלוונטיים עבורנו הינם: דרום קוריאה, סינגפור וטייוואן.

דרום קוריאה היא המדינה הראשונה שהצליחה למגר התפרצות ורוקדת כעת בהצלחה – מבלי להידרש לסגר כללי. סינגפור רלוונטית משום שהיא הצליחה לרקוד במשך זמן ממושך; נוכל ללמוד מהמשגים שעשתה. טייוואן רלוונטית משום שהיא לא חוותה התפרצות כלל למרות קרבתה הגדולה לסין.

הבה נתבונן בכולן.

הריקוד הנצחי של טייוואן

בשל סמיכותה וקשרי ההדוקים עם סין, טייוואן הייתה אמורה להתמודד עם התפרצות עצומה. במקום זאת, נכון ל-19 באפריל, היא ניצבת במקום ה-104 ברשימת מקרי הקורונה, עם כ-400 מקרים בסה״כ וכשני מקרים חדשים ליום. לעומתה, אנדורה, ששיעור אוכלוסייתה קטן פי 300, מתמודדת עם כמות כפולה של מקרים.

טייוואן השיגה זאת ללא סגירת החנויות והעסקים, ללא סגירת בתי הספר וללא איסור על התאספויות בחברה. טייוואן פשוט לא שילמה את המחיר הכבד שספגו מדינות אחרות. איך עם עשו את זה? הנה דוגמה:

הסיפור הזה מגולל את התנסותו של תייר שנחת בטייוואן ורמת הסגר עימה נאלץ להתמודד. הנה כמה ציטוטים מהקטע בו הוא מתאר את הסגר:

08:30 למחרת, התעוררתי משיחת טלפון מוקדמת. המועצה הממשלתית המקומית ביקשה לוודא איפה אני, שאני מי שאני, לבדוק את תנועותיי הקודמות ומה מצבי הבריאותי והסימפטומים שאני חווה.

14:30, אחר הצהריים, שיחת בדיקה אקראית מהמועצה המקומית. ״שיחה שגרתית אקראית לבדיקת מר צ׳ן. נציג המועצה יבקר בביתך בשעה 15:00. אתה מרגיש טוב?״

אני בסדר. אתם מתקשרים באופן אקראי לוודא שאנחנו לא יוצאים מהבית?״ שאלתי.

״כן. פעמיים עד שלוש ביום. בבקשה אל תעזוב את הכתובת הזו ותנקוט בכל הצעדים הנדרשים לבטיחות בני המשפחה שלך. אם תצא מהבית, אני מודיע לך שכוחות המשטרה יצאו בדרכם אליכם מיד.״

״אבל איך אתם יודעים אם מישהו יוצא מהבית? הרי לא עקבו אחרי עם GPS, כיוון שלא קיבלתי שום טלפון נייד עם יכולות עקיבה בשדה התעופה?״ שאלתי.

״לא. אתה מקבל טלפון נייד רק אם אין לך מכשיר משלך. מכיוון שיש לך, פשוט תוודא שהוא נמצא לידך בכל זמן במשך 14 הימים הקרובים. אם תאבד קליטה, בבקשה תתקשר אלינו באמצעים אחרים מיד שאם לא כן, המשטרה תגיע אליך מיד…״

״אתה מתכוון לזה שאתם כבר עכשיו עוקבים אחרי….?״

״כן. נתת לנו את מספר הטלפון שלך וזה מספיק לנו.״

קיבלתי מסר נוסף מאוחר יותר, ב-20:30, שמבקש ממנו לדווח למספר שמשמש לאחר שעות העסקים הרגילות. התקשתי חזרה והודעתי שלא עברתי על שום תקנה.

״ייתכן ואיבדת זמנית קליטה או לא זזת במשך זמן ממושך, והמערכת חשבה שאולי עזבת את הטלפון בבית ואינני יכולים להסתכן בכך שתצא החוצה.״ הנציג של הערב אמר. זאת אומרת שהמערכת שלהם יכולה לחוש בכך שאתה לא בתנועה…

אני מוכרח להודות שמערך הסגר הזה מרשים בכל קנה מידה…
– יונתן צ׳ן

רמת המוכנות של טייוואן היא מדהימה לכל הדעות. הנה רשימה של מעל 100 אמצעים שאותם היא הפעילה לפני מרץ. הנה כמה דוגמאות, מן הרשימה וממקורות אחרים:

  • איסור נסיעות גורף שהופעל מוקדם, ומתעדכן מדי יום.
  • ניהול מרכזי של ייצור המסכות, שהחל בקיבולת של 2.4 מיליון מסכות ליום (פי שתיים ממה שנדרש באותו זמן, 1.3 מיליון)
  • מחיר המסכה נקבע כדי למנוע ניצול לרעה. בהתחלה ל-50 סנט של דולר ארה״ב.
  • העונש על מחירים מופקעים של מסכות ופריטים חיוניים אחרים נקבע ל-17 שנות מאסר וקנס של עד 167 אלף דולר ארה״ב.
  • ניתן לקנוס בעד 100 אלף דולר ארה״ב על הפצת פייק ניוז
  • ניטור יזום של מקרי תחלואה: הם בדקו את כל מי שבעבר גילה תסמיני שפעת אך נמצא כשלילי לשפעת ומצאו כך כמה חולי קורונה.

כל אלה התרחשו לפני הסגר על ווהאן! ואז, הם המשיכו כך:

  • חיילם הוקצו לייצור מסכות
  • מחיר המסכה הרשמי הורד לכ-20 סנט של דולר ארה״ב עד לסוף פברואר.
  • בסופו של דבר, קיבולת הייצור של המסכות עלתה ל-10 מיליון מסכות ליום (לאוכלוסייה שמונה 23 מיליון איש) עד לסוף מרץ. המסכות נכנסו להקצבה ונאסר על ייצוא מסכות.
  • בוצע חיבור בין מסדי הנתונים של הנסיעות והתנועה לבין זה של הבריאות, כדי לאפשר למומחי הבריאות לדעת מי נמצא בסיכון גבוה להידבקות. ה-CDC של טייוואן מסוגל לעקוב במזן אמת על המתרחש במדינה.
  • מבקרים סווגו עם כניסתם בהתאם לרמת הסיכוןף החל מחופשיים להיכנס, דרך ניטור עצמי ועד לסגר כפוי.
  • תמיכה בסגר – מתן עידוד ומזון.
  • הסגר נאכף במאצעות האותות הסלולריים של הניידים. הממשלה נותנת נייד למי שאין. התראה נשלחת לרשויות עם הנייד מכובה ליותר מ-15 דקות.
  • מי שלא ציית לסגר בבית נמסר לרשויות האכיפה ונמצא תחת מעקב המשטרה. זוג נקנס בעשרת אלפים דולר ארה״ב משום שהפר את הסגר בן 14 הימים שנצטווה לשמור.

אילו היה העולם כיתה וכל תלמיד היה מקבל ציון על בחינת נגיף הקורונה, טייוואן היתה מקבלת 10. והם מציעים לעזור. אילו הייתי תלמיד אחר, הייתי מקבל את ההצעה בחום.

אני מבקש להאיר על כמה נקודות. ראשית, המדינה היתה מוכנה שום שה-CDC של טייוואן קיבל לידיו סמכויות נרחבות לאחר ההתנסות ב-SARS של 2003.

שנית, הם פעלו מהר ובנוקשות, והם ממשיכים להרחיב את התקנות מדי יום לכלל אזרחי המדינה.

שלישית, הם חיברו את מסד נתונים הבריאות לזה של הנסיעות והעבירו את הנבדקים החיוביים לטיפול המשטרה. נראה כאילו הם משתמשים בטכניקות מעקב רגילות, בשילוב מסדי נתונים הבריאות והנסיעות, אך ללא איכון מבוסס נייד או כרטיסי אשראי, ככל שאנו מסוגלים להבין. כל אלה – אם לא נדבקת. עד ל-20 באפריל, נרשמו בערך 400 מקרי הידבקות, וזו רמה שאפשר לטפל בה בקלות יחסית.

ה״פטיש״ הקטן והאזמל של דרום קוריאה

דרום קוריאה היא המדינה הראשונה בעולם שהצליחה למגר התפרצות של הקורונה ללא ״הפטיש״ של סגר כולל במדינה. ללא סגר כללי על מסעדות, מפעלים וחנויות. ללא סגר של האזרחים בבית. ללא איסור על התכנסויות חברתיות מעל כמות מסוימת של קהל.

מה הם עשו? הם השתמשו ב״פטיש״ קטן ובאזמל.

ההתפרצות הראשית החלה בעיר בשם דָאִיגוּ (Daegu). מי שהפך לאחר מכן למפורסם, חולה מספר 31, הוא שזה שהפיץ את נגיף. אלרח מכן יתברר שהוא קשור למעל 5000 איש הקשורים לכנסיית שישנג׳י (Shincheonji) – כמחצית מכל מקרי התחלואה במדינה נכון להיום.

אף כי שם הממשלה לא סגרה את החנויות, האוכלוסיה למדה מלקח ההתפרצות של ה-MERS ב-2015 והרחובות התרוקנו מעצמם:

הקניונים, המסעדות והרחובות בדאיגו, העיר הרביעית בגודלה אשר מונה 2.5 מיליון תושבים, התרוקנו ברובם כמו שרואים על-פי רוב בסרטי אסונות נפוצים.

״זה כאילו משיהו הטיל פצצה במרכז העיר. זה נראה כמו אפוקליפסה של זומבים,״ אמר לרויטרס בשיחת טלפון תושב העיר בן ה-28, קים גאון-וו.

הרשויות בדאיגו סגרו את גני הילדים, השעו את הלימודים בבתי הספר וסגרו את הספריות הציבוריות, המוזיאונים, הכנסיות, מעונות היום ובתי המשפט.

אך כל אלה לא התרחשו מחוץ לדאיגו. הסגר הוגבל לאזורי ההתפרצות ולא גרמו לפגיעה משמעותית בכלכלה.

דרך אחת למדוד את ההשפעה של הצעדים הללו היא באמצעות מדד ניידות: כמה זזו הדרום קוריאנים בחודשיים האחרונים? דרך נפלאה לראות זאת היא להשוות את מידת הניידות שלהם לזו של מדינה בה הונחת ״הפטיש״ בכבדות: ספרד.

אז כיצד השתלטה דרום קוריאה על המגפה ללא הטלת מלוא כובד ״הפטיש״? בגך שלמדה בדיוק מי חולה והכניסה לסגר את כל אלה שבאו עימו במגע.

כדי לדעת מי חולה, צריך לבדוק כמה שיותר אנשים.

כולנו שמענו על נפלאות הבדיקות שלהם, החל מבדיקות ״דרייב-אין״ וכלה בתאי טלפון לבדיקות בהם ניתן להשלים בדיקה תוך 7 דקות.

סרטון: בדיקות בתאי טלפון בדרום קוריאה

התוצאה היא מערך הבדיוקת מהאינטנסיביים בעולם.

בחרנו באחוזי הבדיקות שנמצאו חיוביות משום שזו הדרך הטובה ביותר להעריך את טיב מערך הבדיקות. הצגנו מדד זה המאמר האחרון שלנו, נגיף הקורונה: מתוך רבים, אחד. מספר הבדיקות הכולל הינו נתון חסר משמעות אם המדינה גדולה או יש בה מקרי תחלואה רבים. ליחס הבדיקות לנפש אין משמעות אם יש מקרים מועטים. אך אחוז נמוך של תוצאות חיוביות מעיד על כך שמדינה בודקת מספר רב של אנשים ביחס לשיעור הבעיה. יש כאלה שמסכימים.

למדינות שהוכרעו תחת עומס המקרים, כדוגמת צרפת או בריטניה, אין מספיק ערכות כדי לבדוק את כולם. אפילו מדינות כדוגמת גרמניה או סינגפור, שבעבר הצליחו לבדוק כמעט את כולם, לא יכולות להמשיך לעשות זאת אל מול שיעור ההתפרצות כעת.

בינתיים, מדינות/אזורים כדוגמת טייוואן, הונג קונג, וויטנאם ודרום קוריאה אשר בודקים מספיק, מגלים ששיעור התשובות החיוביות עומד על פחות מ-3% מהבדיקות. הם לא רק בודקים את מי שמגלה סימפוטמים. הם בודקים את כל מי שהם באו איתם במגע. איך הם יודעים? במקרה של דרום קןריאה, הודות לאחד ממערכי איתור הקשרים המתקדמים ביותר מחוץ לסין.

בזמן מגיפה, לממשלת דרום קוריאה יש גישה לנתונים הסלולר, כרטיסי אשראי ומצלמות רחוב, וזאת בהתאם לחוק שאושר לאחר התפרצות ה-MERS:

״בזמן משבר של מחלות מדבקות, החוק מאפשר לנו להעדיף את בטחון הציבור על הזכות לפרטיות של היחיד.״ – ד״ר קי, לניו-יורק טיימס.

הודות למידע הזה, הם יודעים לאן אנשים הלכו. הם משחררים את המידע הזה לציבור (ללא פרטים מזהים) כך שאחרים יוכלו לדעת אם הם נתקלו באדם שנדבק. הם מפרטים את התנועה של אדם שנדבק שעה אחר שעה, לפעמים ברזולוציה של דקות – באיזה קו אוטובוס נסעו, באיזה תחנה ירדו ואפילו אם הם לבשו מסכה.

לינק למקור

הם גם עושים שימוש במידע כדי לשלוח התראות חירום לנייד של אנשים כל אימת שתגלה מקרה חדש בקרבתם. אנשים שאולי חלפו ליד חולה מתבקשים להתייצב במרכזי בדיקה.

זו לא מערכת שידור המונית לכל מי שהיה בסביבה. המסר מאוד ממוקד. כאשר מזהים חולה, צוותי איתור משתמשים במידע הבריאותי, רכישות האשראי, מצלמות טלוויזיה ורשומות המיקום מהנייד כדי למפות את תנועות העבר שלו ולמצוא את מי שבאו עימו במגע. אלה שנקבע כי שהו בסמיכות לאדם שנדבק מקבלים התראות אישיות לנייד.

מקור

אם הבדיקה שלך חיובית, אתה נשלח למתקן בידוד ממשלתי בו תקבל טיפול רפואי בסיסי והשגחה או לבית חולים, או שאתה מתבקש לשהות בבית, והכל בהתאם לתסמינים.

אם אתה שלילי, אם אתה מחלים או אם רק אתה בפוטנציאל לחשיפה, אתה בהסגר-בית. אתה חייב להוריד אפליקציה אחרת שמדווחת למשטרה אם אתה יוצא מהבית. השירות הזה נעזר בצוות ניטור מקומי שמתקשר פעמיים ביום לוודא שאתה נשאר בבית ולשאול על התסמינים שלך. אם תצא, אתה עלול לקבל קנס של עד שמונת אלפים דולר ארה״ב ועד שנת מאסר.

אמצעים נוספים: מדידת חום בכניסות לבניינים, נוזל חיטוי לידיים בכל מקום, ונוהג נפוץ של חבישת מסכות. 98% מהאוכלוסייה מעידים על כך שהם לפעמים חובשים מסכות כשהם יוצאים ו-64% אומרים שהם תמיד עושים כן. לאחר עלייה מסיבית בביקוש, הממשלה התערבה כדי לנהל את ההיצע.

שביב תקווה אחד בראשית ההתפרצות בדרום קוריאה הייתה העובדה שהיא הנהיגה איסור מסע הפוך. עד לאמצע מרץ, רוב המדינות הנהיגו איסורי מסע למדינה וממנה. באופן אירוני, זה כנראה הציל את חייהם של רבים בדרום קוריאה, כפי שנראה להלן.

מרכיביה העיקריים של האסטרטגיה של דרום קוריאה הם, איפוא: בדיקות, מעקב קשרים, בידוד, סגר, הגיינה, מסכות ואיסורי מסע. הם לא נדרשו ל״פטיש״ כבד משום שהם בעיקר השתמשו באזמל.

הטעויות הקריטיות של סינגפור

ראשיתה של התגובה של סינגפור לקורונה דמתה לזו של טייוואן. לוח הזמנים של ההחלטות שלקחו מאוד מבלבל. הם עשו דברים מאוד דומים למה שעשו טייוואן ודרום קוריאה. אבל זה לא עבד. למה? ההבדלים מגלים לנו המון.

שלושה דברים קופצים לעין בהשוואה בין סינגפור לדרום קוריאה וטייוואן: איסורי מסע, מעקב קשרים ומסכות.

ראשית, איסורי מסע. כפי שניתן לראות, סינגפור הקדימה לאסור על מבקרים מהוביי כבר בזמן שנתגלו בה 6,000 מקרי הדבקה, ב-29 לינואר. כשהיו שם 12,000 מקרים, שלושה ימים לאחר מכן ב-1 בפברואר, הם אסרו על כל המבקרים מסין.

אך לאחר מכן, הם לא פעלו מספיק מהר. הם לא אסרו על כניסת מבקרים מאיטליה, צרפת, ספרד וגרמניה עד ל-16 במרץ. באותה עת, שלושת המדינות הללו דווחו על יותר מ-50,000 מקרים ואולי אף יותר. שבוע לאחר מכן, ב-23 למרץ, נאסרה כניסתם של כל המבקרים לזמן קצר. באותה העת, העולם דווח על יותר מ-150,000 מקרים מחוץ לארצות שחלו עליהן איסורי המסע.

השתהות זו גרמה לכמות עצומה של מקורות של מקרים חדשים. עד לסוף מרץ, 80% מהמקרים בסינגפור היו ממקור מחוץ למדינה. בתוך שבוע, מספר המקרים המיובאים נפל לאפס, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. המקרים ההלו היוו את המקור להתפשטות מקומית שהתפוצצה בשבועות שלאחר מכן. אם הם היו נועלים את הגבולות בסביובת ה-10 במרץ, סביר מאוד שההתפרצות הזו לא הייתה מתרחשת – או שהייתה הרבה פחות גרועה.

בחלק ד׳ של מאמר זה, אשר נפרסם עוד ימים מספר, נצלול לפרטים של האופן בו ניתן להחליט על איסורי המסע שיש להפעיל.

ההבדל העיקרי השני לעומת מדינות כדוגמת דרום קריאה טמון במעקב קשרים. הרמה של הסינגפורים בהקשר זה לא הייתה גבוהה ביחד לעולם. עד לסוף מרץ, הצוותים יכלו לאתר רכ כ-600 קשרים. זאת, משום שהתהליך היה בעיקרו ידני. צוותי המעקב נדרשו להסתמך רק על מצלמות מעקב. לא עמדו לרשותם נתוני סלולר או כרטיסי אשראי ולא בוצע חיבור בין מסד נתוני הבריאות לזה של הנסיעות, ככל שאנו מבינים. לא ברור אם צוותי החקירה הם חזקים או חלשים יותר מאלה של טייוואן או שהכלים שעמדו לרשותם היו טובים או גרעים יותר. יחד עם זאת, טייוואן מעולם לא הוכרעה בידי מספר עצום של מקרים שהגיעו מחוף למדינה.

עד לסוף חודש מרץ, הדמינה השיקה את היישומון TraceTogether, יישומון סלולר שניתנת להורדה על ידי הציבור ועוקבת באופן אנונימי תוך שימו שבטכנולוגית בלותות׳ והצפנה אחר כל מי שהיית איתו במגע, כך שתוכל לקבל הודעה אם מישהו מהם קיבל תשובה חיובית.

אף כי מדובר ברעיון מצוין, אחוז החדירה עמד על כ-20% (מיליון איש מתוך אוכלוסייה של 5.6 מיליון אזרחים). הבעיה היא שזה לא מספיק. כדי לזהות קשר, שני האנשים חייבים להפעיל את היישומון. אם ההסתברות שאדם אחד הוריד את היישומון היא 20%, ההסתברות ששני אנשים עשו כן היא 4% (0.2 כפול 0.2). במילים אחרות, רק 4% מהקשרים יזוהו ע״י היישומון.

למעשה, זה יהיה מעט יותר מ-4% משום שסביר שהיישומון יעבוד במקבצים. לדוגמה, אם מישהו משתמש בו במשפחה, סביר ששאר בני המשפחה גם הם ישתמוש ביישומון. אבל גם אם נניח שיעור חדירה של 25% הודות למקבצים, עדיין נגיע לזיהוי של 5% בלבד.

בגרף הזה אני מניח שיעור חדירה של 30%, אשר גבוה ב-50% ממה שנרשם בסינגפור. הערות נוספות בגוף הגרף. לינק למודל מהיר.

זה עדיין מוקדם: סינגפור השיקה את היישומון לפני ארבעה שבועות. כולנו תקווה שאחוזי החדירה יעלו בשבועות הקרובים. יחד עם זאת, זו מדינה שיש לה סיכוי מהטובים בעולם לשכנע את האזרחים להשתמש ביישומון: אחוזי החדירה הסלולריים הם עצומים, המדינה קטנה והאזרחים בוטחים בממשלה. אם סינגפור לא יכולה לעלות מעל 20%, מי כן? הם עצמם אומרים שכיום זה לא יכול להחליף מעקב קשרים ידני.

שלישי ואחרון. מסכות. עד ל-3 באפריל, סינגפור המליצה על חבישת מסכות רק למי שחולה. כפי שכבר ראינו, זה עומד בניגוד למצב בטייוואן (שם נושא המסכות מנוהל באופן ריכוזי) ודרום קריאה (שם 98% מהאזרחים חובשים מסכות לפחות מדי פעם ו-64% מהם תמיד חובשים מסכות כשהם יוצאים).

זה מאוד משנה, משום שכפי שנראה בחלק ב׳, המסכות הינן יסוד בסיסי במאמץ לעצור את הנגיף.

האיור הבא מדגים את חשיבותם הכוללת של שלושת הגורמים הללו – איסורי מסע, מעקב קשרים ומסכות.

זהו תיאור גרפי של כל המקרים הידועים לרשויות במדינה.

הנקודות האדומות מייצגות מקרים פעילים והירוקות כאלה שהחלימו. ניתן לראות שהאדום שולט וזה מעיד על העובדה שההתפרצות היא מהזמן האחרון.

אם נבוק אחד מהמקרים, נוכל לראות:

זה מקרה שתוחקר כיאות. לרוע המזל, רוב המקרים נראים דווקא כך:

זה מייצג את העומס שבו נמצאים צוותי האיתור. מקרה זה לא תוחקר כיאות. רוב המקרים הם כאלה.

המקבצים האדומים נוצרו סביב לאזורים ספציפיים: מעונות. הצצתי בכל המקבצים כדי לגלות מי מהם מייצגים מעונות (של עובדים):

התשובה: רובם.

מי שחי באלה הוא על פי רוב עובדים מהגרים. כפי כבר ציינו, לסינגפור לקח זמן רב להחיל איסורי מסע ועד לסוף מרץ 80% מהמקרים שבה הגיעו מחוץ למדינה.

ואז, המקרים המיובאים החלו להתפשט משום שלא חלה הגבלה על התכנסויות של קהל ולא חבשו מסכות.

אפילו לאחר שחלה הגבלה על התכנסויות בחברה ואלה הוגבלו לעד 10 אנשים, כך נראה אחד מן המעונות:

הרבה אנשים ולא כולם עם מסכות.

נדמה שהבעיות של סינגפור כללו איסורי מסע שהופעלו באיחור, הגבלות על התכנסויות בחברה שהופעלו באיחור, איחור בדרישה לחבוש מסכות באופן גורף, ומערכת מעקב קשרים ידנית שכרעה תחת העומס. זה מתחיל להוות רשימה של האמצעים הבסיסיים שכל מדינה נדרשת לאמץ כדי להילחם בנגיף הקורונה.

הנה רשימה של האמצעים שעל כל מדינה לשקול. הם מתחלקים לארבעה סוגים:

  1. אמצעים מאוד זולים שיכולים להספיק כדי לעצור את המגפה
  2. אמצעים יחסית יקרים שעדיין עלולים להיות נחוצים
  3. אמצעים יקרים שאינם נחוצים
  4. אמצעים של מערכת הבריאות

הבה נצלול לפרטים.

זהו חלק א׳ של המאמר, נגיף הקורונה: לומדים כיצד לרקוד. בחלק ב׳, נתבונן באמצעים הפשוטים והיעילים שעל כולנו לנקוט כדי להאט את התפשוטת נגיף הקורונה, לרבות מסיכות, הגיינה וריחוק פיזי. בחלק ג׳, ננתח את האמצעים הבסיסיים שעל כל ממשלה לאמץ: בדיקות, מעקב קשרים, בידוד וסגר. נמליץ באופן פרטני בכל אחד מהתחומים ואף נזהיר: רוב המדינות עדיין לא ניגשות נכון למעקב הקשרים. אם הן תמשכנה בדרך הזו, זה ייגמר כמו בסינגפור.

לקבלת החלקים הבאים, אפשר להירשם לניוזלטר.

המאמץ העצום נתמך בעזרה של עשרות אנשים שסציעו מחקרים, מקורות, טיעונים, משוב על ניסוחים ואתגרו את הטיעונים וההנחות שלי כמו גם חלקו עלי. תודות מיוחדות ל- Carl Juneau, Genevieve Gee, Matt Bell, Jorge Peñalva, Christina Mueller, Barthold Albrecht, Kunal Rambhia and the entire MITRE team, Elena Baillie, Pierre Djian, Yasemin Denari, Eric Ries, Shishir Mehrotra, Jeffrey Ladish, Claire Marshall, Donatus Albrecht, כמו גם רבים נוספים. כל זה לא היה אפשרי בלעדי כל אחת ואחד מכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *